המרכז הישראלי לרכב

דיני תעבורה

דיני תעבורההתחום של דיני התעבורה נחשב לאחד המסועפים בקשת המשפטית. המדובר הוא ברשימה ארוכה של תקנות וכללים, הנוגעים לכלל אמצעי התחבורה היבשתיים, במטרה, כמובן, לגרום לסדר בכבישים, להקטין את תאונת הדרכים ולהעניש נהגים החורגים מהנהיגה המותרת על פי חוק.

לפניכם מספר סוגיות עיקריות הנכללות תחת דיני התעבורה, וההשלכות, החמורות לרוב, של מעבר עליהם.

ראשית: שיטת הניקוד

כשמדברים על דיני תעבורה בישראל, לא ניתן שלא להתייחס, כצעד ראשון, לענישה הנהוגה עבור עבירות תנועה.

בישראל, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, מקובלת שיטת הניקוד, על פיה עבירת תנועה, על פי רמת החומרה שלה, מביאה לנקודות המצטברות ברישיונו של הנהג, ומביאות, לאחר הגעה לרף מסוים, לעונשים שעלולים להיות חמורים בהחלט.

דרכי ענישה מרכזיות:

נסיעה במהירות מופרזת

בכל כביש וישראל יש מהירות מקסימלית המותרת לנסיעה, כאשר נהג העובר עליה ונתפס על ידי מצלמת תנועה, מכמונת מהירות או שוטר צפוי לעונש חמור. העונש ייקבע בהתאם לכמות החריגה מהמהירות המותרת, כמו גם לסוג הכביש בו נעשתה העבירה.

נהיגה של עד 20 קמ'ש מעל למהירות המותרת כרוכה לרוב בקנס של 250 ש'ח, בעוד שבמקרים חמורים יותר יינתן זימון למשפט, צבירת שמונה עד עשר נקודות וסכנה לשלילת רישיון.

נסיעה בשכרות

נסיעה תחת השפעת אלכוהול נכנסת אף היא לקטגוריה של עבירות התנועה החמורות – בהתחשב בעובדה שהיא מגדילה פי 17 את הסיכוי לתאונת דרכים קטלנית, ניתן להבין מדוע.

התקנות בישראל מתייחסות למצב שכזה כאשר ריכוז האלכוהול בדם גבוה מ-0.05% (או 0.01% עבור נהגים חדשים, נהגי רכב ציבורי ונהגי רכב כבד), כפי שמתגלה בבדיקת ינשוף או דם.

נהיגה בשכרות, למעט בנסיבות מיוחדות, כרוכה לרוב בעונש של שלילת רישיון לפרק זמן מינימלי של שנתיים. סירוב לבצע את הבדיקה, בתנאים מסוימים, עלול להיות משול להימצאות אשם בעבירה המיוחסת לה.

הדלקת אורות

כאשר תנאי התאורה החיצוניים אינם מספקים, ברור מדוע נהיגה עם אורות היא בגדר חובה. הגם שנהיגה שכזו מחייבת את הנהג בשעות הלילה לכל אורך השנה, בחודשי החורף – לרוב מסביבות אוקטובר ועד מרץ – נדרש להדליק אורות גם ביום במהלך נסיעה בכבישים בין עירוניים. העובר על כך צפוי לקנס של 100 ש'ח ולצבירת שתי נקודות חובה.

ומה באשר להוצאות הנסיעה?

ההיבט הבא קשור, במידה רבה, דווקא לעולם התעסוקתי. כיום, מרבית החברות בישראל משתתפות בהוצאות הנסיעה של העובדים שלהן לעבודה, וזאת באמצעות סכום חודשי של כמה מאות שקלים, המתווסף למשכורת שלהם. בכל אחד מהמקרים נקבע הסכום באופן אישי, על פי המרחק מביתו של העובד למקום העבודה שלו.

Exit mobile version